בערבו של יום מסעיר בו צפית לרגע בעתיד אפשרי שבהנד עפעף נלקח ממך, אתה חוזר לביתך ורואה מעל מסגד חסן בק זיקוקים בשמי יפו. והרי מה היה חסר כדי לחגוג את היום הזה? זיקוקים. ואתה עוצר לרגע כדי הביט באורות המרקדים בשמיים ולהאזין למקצב קולות הנפץ, ואתה צוחק מכל הלב. זה הזמן להמשיך הביתה ולבדוק את כרטיס הטוטו שמילאת, כי אם שלושים המיליון יהיו שלך אי פעם, כנראה ש "הלילה הוא הלילה”, כמו שניל יאנג שר. הלילה הוא הלילה.
היום התחיל בכלל בנשימה של טבע, עם חברים טובים בצפון הנגב, אל מרחבי הקמה המוריקה והכלניות הפורחות במרבדים אדומים לצידה. פיתה על הטאבון עם לבנה לארוחת צהריים, ומשם לשדות האינסופיים, לבתרונות שחרצו המים באדמת הלס ולשלל צבעי הפריחה: בתוך הירוק אדום אדום, צהוב, פה ושם מעט ורוד וסגול ואניצים לבנים של סבא סביון, ולבסוף גם פריחת השקדיה, ט”ו בשבט הגיע רק עכשיו, באיחור של חודש. והכלבה רצה בתוך החיטה, וקצת מצטלמים למזכרת, ונוסעים בכביש 232 המרהיב עד ניצנים, שם מחכה לנו לימונדה צוננת ושקיעה מרהיבה אל תוך המים הכחולים, השקיעה הראשונה של האביב. בוודאי שמתם לבכם לימים ההולכים ומתארכים.
ועם רדת הערב נסענו לראות בית. כן, רק חדשיים חלפו מאז שכר כותב שורות אלה את ביתו שבכפר שלם, וכבר הוא מצטרף למירוץ חיפוש הדירות. והמירוץ מר ואכזר הוא, אבל אנחנו אופטימיסטים ללא תקנה, קודם הולכים לטייל ורק עם רדת ערב נוסעים לראות את הבית שחשקנו בו, אי שם בהרצליה. והבית לא פחות ממושלם, אין מה לומר. בעלי הבית נחמדים ונעים בו והמיקום נפלא, ובזמן שאנחנו מסתכלים יושב הזוג שהגיע לפנינו בביתם של בעלי הבית וכאנחנו מתקרבים אנחנו שומעים מבפנים "חוזה... לסגור...” והנה, בית חלומות שלרגע היה אפשרי חומק מידינו כמו לא היה.
והלב נחמץ. אך כמה מהר נקשרים אנחנו לרכוש, לבית, לרעיון שפה נגור ופה נחיה ופה הכלבלבה תרבוץ על הדשא, ונלך לטיולים ארוכים בים, והדמיון מריץ עתיד וורוד ו... הופ, בעלי הבית החביבים באמת מצטערים, אבל ההם הקדימו להגיע (מן האופל, וכמו השטן רק קולם נשמע אך פניהם לא נראו) ועכשיו אנחנו נוסעים בדרך חזרה לתל אביב, וגם העיר האהובה כל כך מתקשה בתחילה לנחם אותנו על אבדן של דבר שמעולם לא היה שלנו.
מבלי משים אני נזכר באותה נערה אשר לפני שנים שברה את ליבי, למרות שמעולם לא היתה שלי ולא ידעה את שאני מרגיש כלפיה (ואולי ידעה, ובטוב לבה שתקה).
בהליכה לילית ברחובות תל אביב, עם עצירה לגלידה בבאצ'ו, יודעים אנו שלא קרה דבר, חוץ מסיפור. וליד הבית מאירים הזיקוקים את שמי הלילה, ואנחנו מקבלים את החיים ואת אשר הם מזמנים לנו בחיבוק.
י
היום התחיל בכלל בנשימה של טבע, עם חברים טובים בצפון הנגב, אל מרחבי הקמה המוריקה והכלניות הפורחות במרבדים אדומים לצידה. פיתה על הטאבון עם לבנה לארוחת צהריים, ומשם לשדות האינסופיים, לבתרונות שחרצו המים באדמת הלס ולשלל צבעי הפריחה: בתוך הירוק אדום אדום, צהוב, פה ושם מעט ורוד וסגול ואניצים לבנים של סבא סביון, ולבסוף גם פריחת השקדיה, ט”ו בשבט הגיע רק עכשיו, באיחור של חודש. והכלבה רצה בתוך החיטה, וקצת מצטלמים למזכרת, ונוסעים בכביש 232 המרהיב עד ניצנים, שם מחכה לנו לימונדה צוננת ושקיעה מרהיבה אל תוך המים הכחולים, השקיעה הראשונה של האביב. בוודאי שמתם לבכם לימים ההולכים ומתארכים.
ועם רדת הערב נסענו לראות בית. כן, רק חדשיים חלפו מאז שכר כותב שורות אלה את ביתו שבכפר שלם, וכבר הוא מצטרף למירוץ חיפוש הדירות. והמירוץ מר ואכזר הוא, אבל אנחנו אופטימיסטים ללא תקנה, קודם הולכים לטייל ורק עם רדת ערב נוסעים לראות את הבית שחשקנו בו, אי שם בהרצליה. והבית לא פחות ממושלם, אין מה לומר. בעלי הבית נחמדים ונעים בו והמיקום נפלא, ובזמן שאנחנו מסתכלים יושב הזוג שהגיע לפנינו בביתם של בעלי הבית וכאנחנו מתקרבים אנחנו שומעים מבפנים "חוזה... לסגור...” והנה, בית חלומות שלרגע היה אפשרי חומק מידינו כמו לא היה.
והלב נחמץ. אך כמה מהר נקשרים אנחנו לרכוש, לבית, לרעיון שפה נגור ופה נחיה ופה הכלבלבה תרבוץ על הדשא, ונלך לטיולים ארוכים בים, והדמיון מריץ עתיד וורוד ו... הופ, בעלי הבית החביבים באמת מצטערים, אבל ההם הקדימו להגיע (מן האופל, וכמו השטן רק קולם נשמע אך פניהם לא נראו) ועכשיו אנחנו נוסעים בדרך חזרה לתל אביב, וגם העיר האהובה כל כך מתקשה בתחילה לנחם אותנו על אבדן של דבר שמעולם לא היה שלנו.
מבלי משים אני נזכר באותה נערה אשר לפני שנים שברה את ליבי, למרות שמעולם לא היתה שלי ולא ידעה את שאני מרגיש כלפיה (ואולי ידעה, ובטוב לבה שתקה).
בהליכה לילית ברחובות תל אביב, עם עצירה לגלידה בבאצ'ו, יודעים אנו שלא קרה דבר, חוץ מסיפור. וליד הבית מאירים הזיקוקים את שמי הלילה, ואנחנו מקבלים את החיים ואת אשר הם מזמנים לנו בחיבוק.
י
