שעון קיץ

בסוף הערב עלינו על מונית, מסוחררים מכדי ללכת הביתה ברגל.
"מונית הכסף?" שאלתי את הנהג.
"מונית הזמר", הוא ענה.
ובעצם, זה בדיוק מה שרצית. לא את מונית הכסף, עזוב אותך משאלות טריוויה ומלעמוד עירום ועריה בפריים טיים הגווע בלא איפור, עם אורות הדיסקו בתקרה, כשהרפתקאה כמו מונית הזמר מחכה.
הנהג ג'ורי שר להיטים של אלוויס, י

Little things I should have said and done
I just never took the time
You were always on my mind
You are always on my mind

בלילה האחרון של שעון החורף, אחרי שכיבת את האור והדלקת נרות, וויתרת על הנסיעה ברכב המזהם אל תל אביב נטולת החניה ולקחת אוטובוס העירה, ובאוטובוס אנשים מוזרים ואתה צוחק, צוחק כאילו אתה בסרט שמוקרן על מסך החיים שלפניך. ובעיר פגשת חברים מהקיץ שעבר וגם מהמאה שעברה והכל ככה במקרה לגמרי, מבלי להתכוון. והחברים נתנו לך לשתות ואתה מתנודד שיכור ופוגש חבר נוסף, י

Tell me, tell me that your sweet love hasnt died
Give me, give me one more chance
To keep you satisfied

ובלילה הזה מפסידים שעת שינה אבל ממחר, הו ממחר, השמש שוקעת בשבע, וזו רק ההתחלה.
י

חיות לילה

צא לרחוב וראה: נסיכות ושדונים, זונות וקוקסינלים, ארנבות ובעלי כובעים מצחיקים ועניבה, מלאכים ופרפריות, והנה פרפרית אחת רוכבת על קטנוע! המון פרפריות. מישהו עשה בוחטה נאה על מכירת כל כנפי הפרפר האלה. אחיות קצרות מכנס, סופרמן עם גלימה, חליפות טלאים צבעוניות, מחשופים עמוקים, אזני זחל-זחלילים, מכנסי דיסקו נוצצות, גברים עם מבטא ערבי כבד, נשים שחורות עור, אחד התחפש לשמש מוזהבת, והנה השטן בכבודו ובעצמו.

צא לרחוב בשכונת פלורנטין בערב וראה: אלפי צעירים התקבצו בחיפוש אחרי מסיבה. התושבים הוציאו רמקולים ודרבוקות למרפסות, הכבישים נחסמו, באוויר יש ריח אמסטרדמי של אלכוהול וסמים קלים, המאפיה המקומית מוכרת המון בורקס והפיצוציות מוכרות בירות ועארק. חסרים רק קצף דביק ופטישים כדי להרגיש כמו ביום העצמאות. האנשים יפים, עם תחפושת או בלי תחפושת, אבל ראיתי מעט מדי אנשים שמחים באמת. המסכות לא מסתירות את העייפות והאדישות בעיניים.

סע לחוף געש ותראה אנשים בלי מסכות ובלי תחפושת, בלי בגדים בכלל, שוכבים על החוף ומפקירים את גופם לרוח ולאדמה ולמים. עונת הרחצה התחילה עם השרב שהקפיא את הגלים במים והעלה ענן אובך. הים התיכון נראה לרגע כמו ים המלח. שקיעת השמש דהויה במקצת, ובלילה הירח המלא תלוי בשמיים כבציור שמן. בשנה מעוברת כשפורים חל באדר ב', לא פלא שאין גשם שהורס את תחפושות הילדים. בחזרה לתל אביב, בחוף גאולה עדיין לובשים בגד ים, אבל מינימלי, כדי להתמודד עם החום.

על במה בדרום תל אביב עלה בשתיים בלילה מישהו שהתחפש לשלום חנוך וניגן שירים של שלום חנוך בגרסאות רוקנרול. חיות לילה קוראים להופעה הזו, שהיא בסדר גמור, רק חבל שוויתרו בה על רבים מהשירים היותר יפים של שלום. למה לנגן את "שוקו" ולא את "כהה כהה"? שוקו זה לא שיר טוב. שמישהו יגיד לו. ומתי כבר נשמע בהופעה חיה את "לילות שקטים"? שמישהו יגיד לו. חוץ מזה, באמת בסדר גמור. אפשר להגביר קצת את הגיטרה של פיטרסון, הבוחן את החשמלית שלו מבעד למשקפיים כמו איזה אינלקטואל. אבל זאת לא תחפושת, זה הבלוז, בייבי.

עייפות גדולה בקרב כוחותינו עם הגיע סופהשבוע הארוך לקיצו. "החום גמר את כולם”, אומרת המלצרית לברמנית בבית הקפה הקטן. שמש החמסין על חוף הים צלתה אותנו עד תשישות, ובתוספת לשני לילות ארוכים ורוויי אלכהול רבים מייחלים לאיזה יום חופש נוסף שיפתיע, שושן פורים. ועדיין, גם בשעה מאוחרת זו של מוצאי שבת וחג עדיין מהלכים ברחובות העיר כמה גברים באיפור ובגדי נשים ונשים באיפור ומעט בגדים. כשחושבים על זה, בתל אביב זה נכון גם בימי חול: כל יום פורים.

שמישהו יביא לי אוזן המן.
י

זיקוקים

בערבו של יום מסעיר בו צפית לרגע בעתיד אפשרי שבהנד עפעף נלקח ממך, אתה חוזר לביתך ורואה מעל מסגד חסן בק זיקוקים בשמי יפו. והרי מה היה חסר כדי לחגוג את היום הזה? זיקוקים. ואתה עוצר לרגע כדי הביט באורות המרקדים בשמיים ולהאזין למקצב קולות הנפץ, ואתה צוחק מכל הלב. זה הזמן להמשיך הביתה ולבדוק את כרטיס הטוטו שמילאת, כי אם שלושים המיליון יהיו שלך אי פעם, כנראה ש "הלילה הוא הלילה”, כמו שניל יאנג שר. הלילה הוא הלילה.

היום התחיל בכלל בנשימה של טבע, עם חברים טובים בצפון הנגב, אל מרחבי הקמה המוריקה והכלניות הפורחות במרבדים אדומים לצידה. פיתה על הטאבון עם לבנה לארוחת צהריים, ומשם לשדות האינסופיים, לבתרונות שחרצו המים באדמת הלס ולשלל צבעי הפריחה: בתוך הירוק אדום אדום, צהוב, פה ושם מעט ורוד וסגול ואניצים לבנים של סבא סביון, ולבסוף גם פריחת השקדיה, ט”ו בשבט הגיע רק עכשיו, באיחור של חודש. והכלבה רצה בתוך החיטה, וקצת מצטלמים למזכרת, ונוסעים בכביש 232 המרהיב עד ניצנים, שם מחכה לנו לימונדה צוננת ושקיעה מרהיבה אל תוך המים הכחולים, השקיעה הראשונה של האביב. בוודאי שמתם לבכם לימים ההולכים ומתארכים.

ועם רדת הערב נסענו לראות בית. כן, רק חדשיים חלפו מאז שכר כותב שורות אלה את ביתו שבכפר שלם, וכבר הוא מצטרף למירוץ חיפוש הדירות. והמירוץ מר ואכזר הוא, אבל אנחנו אופטימיסטים ללא תקנה, קודם הולכים לטייל ורק עם רדת ערב נוסעים לראות את הבית שחשקנו בו, אי שם בהרצליה. והבית לא פחות ממושלם, אין מה לומר. בעלי הבית נחמדים ונעים בו והמיקום נפלא, ובזמן שאנחנו מסתכלים יושב הזוג שהגיע לפנינו בביתם של בעלי הבית וכאנחנו מתקרבים אנחנו שומעים מבפנים "חוזה... לסגור...” והנה, בית חלומות שלרגע היה אפשרי חומק מידינו כמו לא היה.

והלב נחמץ. אך כמה מהר נקשרים אנחנו לרכוש, לבית, לרעיון שפה נגור ופה נחיה ופה הכלבלבה תרבוץ על הדשא, ונלך לטיולים ארוכים בים, והדמיון מריץ עתיד וורוד ו... הופ, בעלי הבית החביבים באמת מצטערים, אבל ההם הקדימו להגיע (מן האופל, וכמו השטן רק קולם נשמע אך פניהם לא נראו) ועכשיו אנחנו נוסעים בדרך חזרה לתל אביב, וגם העיר האהובה כל כך מתקשה בתחילה לנחם אותנו על אבדן של דבר שמעולם לא היה שלנו.

מבלי משים אני נזכר באותה נערה אשר לפני שנים שברה את ליבי, למרות שמעולם לא היתה שלי ולא ידעה את שאני מרגיש כלפיה (ואולי ידעה, ובטוב לבה שתקה).

בהליכה לילית ברחובות תל אביב, עם עצירה לגלידה בבאצ'ו, יודעים אנו שלא קרה דבר, חוץ מסיפור. וליד הבית מאירים הזיקוקים את שמי הלילה, ואנחנו מקבלים את החיים ואת אשר הם מזמנים לנו בחיבוק.

י

נגה בוגה

ומסתבר (וכמה תמימים היינו שלא ידענו קודם. ואולי ידענו אך לא חשבנו על כך) שגם הרפואה הוטרינרית היא לעשירים בלבד, וכלבים בורגנים שיש מי שיממן להם טיפול רפואי יאריכו ימים הרבה יותר מאשר כלבי פרולטריון. אם אתה כלב חולה ומסכן כדאי כמה שיותר מהר שמישהו יאהב אותך מספיק כדי לשים עליך כמה שקלים. ואם את כלבה שצריכה בדחיפות מנת דם כדי לשרוד, כדאי שכרטיס אשראי בתוקף יהיה בארנקו של מי שמעוניין לאמץ אותך, בהנחה ומזלך כה רב למצוא מישהו כזה.

כי התקציב לטיפול רפואי בכלבים-בני-בלי-בית יספיק אולי למנת דם אחת, ורק אם מישהו יתעקש לתת לך טיפול מסור יותר מזה שמוקצב לך בסל התרופות יש סיכוי שתשרדי, רק סיכוי, לא יותר, ובכל מקרה את סעיפי התקציב שלך ניצלת כנראה עד תום, למרות שיש עוד אנשים טובים שינסו לעשות עבורך את המיטב. הוטרינר (הממומן בכספי הציבור) ששיחרר אותך מהמרפאה שלו ידע שאת צריכה לקבל מנת דם מייד, וכתב "בדיקת דם חוזרת בעוד שבועיים", יודע היטב שבמצבך שבועיים הם מעבר לנס.

אך כיאה לבת מעמד הביניים (ועל קו התפר בין היותך כלבת מכלאה לבין היותך כלבה פרטית ומאומצת) נלקחת לשמוע חוות דעת שניה מוטרינר פרטי, שמיד אמר שאת בסכנת חיים וכדי לתת לך צ'אנס על הגלגול הזה צריך לתת לך עירוי דם, שעלותו כך וכך. ואילו הסטודנטים התפרנים שאימצו אותך אל ביתם לא היו צריכים להתמודד עם שאלות כמו מהו הסכום שהם מוכנים לנקוב כדי לתת לך את הסיכוי הזה, היה להם לבטח קל יותר. ורק הבוקר מישהו אמר לי שכסף לא קונה בריאות, כמה אתה טועה ידידי, לבריאות יש מחירון, לא כולל מע"מ ושברון לב.

נגה על השטיח, נושמת בכבדות, לא יודעת שהימרנו על חייה בנסיון למצוא פתרון כלכלי, לא מבינה את הדילמות שלנו ואת הרגשות שמציפים. ואולי היא כן מבינה.

***
6 בפברואר - עדכון: הלכנו לווטרינר נוסף שנשמע לנו שקול ומרגיע יותר (וגם הציע הנחה), והיות שנגה הרגישה הרבה יותר טוב בלילה ובמשך היום, הוחלט לא לתת את עירוי הדם ולראות אם הטיפול ישפיע. עדכונים נוספים בהמשך.
י

נגה

פגשנו אותך בלילה קר. אנחנו מיהרנו הביתה בין השלוליות, את טיילת עם פנחס, משתרכת אחריו, לבנה וקטנה. כשאמרנו "איזה חמודה!” שאלו אותנו אם אנחנו רוצים אותך, ואמרנו כן, כן. בלי לחשוב, יודעים שנשלחת אלינו באיזה פיתול של הגורל. בספרדית, כשרוצים להגיד "אני אוהב אותך", אומרים "אני רוצה אותך".

למחרת עברת לידינו, ולא עבר יום וכבר היינו קשורים אליך לגמרי. את העצב בעינייך, חוסר התאבון והישנוניות יחסנו לקשיי ההסתגלות ולזמנים הקשים שעברת עד שהגעת אלינו, וברור היה שעברת חיים לא קלים עד עכשיו. בלי מילים למדנו להכיר אותך: חסרת בטחון, פחדנית, כנועה, ניכר היה שקיבלת חינוך נוקשה (שהצליח: התנהגות למופת), ורק על שאלה אחת לא הצלחנו לענות: מי יכול לנטוש יצור מקסים שכמותך?

קראנו לך נגה. איכשהו, ידענו שזה שמך.

קצת הדאגת אותנו, ובחמשת הימים שאת אצלינו היינו כבר ארבע פעמים אצל שלושה וטרינרים שונים, משתדלים לתת טיפול מסור ובטוחים שאת מתאוששת מאז שהגעת אלינו. היום נודע לנו שאת חולה יותר משחשבנו, ואנחנו יכולים רק לנסות להיות אופטימיים, לקוות שתעברי את כל זה בשלום, ולהציע לך בנתיים בית חם ונעים. לא סתם הגעת אלינו, נגה, ואנחנו שמחים שאת חברה שלנו.
י

נגה (משמאל) תופסת שמש עם השכנה זואי

ינואר

כשמד הטמפרטורה צולל נמוך והלילות קרים ורוח ינואר מקפיאת אזניים סוגרת את כולם עמוק בבתים, עטופים שכבות שכבות, שותים מרק או תה וחולמים על שמש קיץ מלטפת, על חוף ים בלא בגדים, על ערסל בסיני, כשנושא השיחה העיקרי הוא מזג האויר הלא שגרתי והגשם מבושש לבוא והשמיים נקיים מעב, כשהשגרה מקהה והימים קצרים ואתה מודע לבלוז החורף ומנסה להתענג עליו אבל בעצם רוצה שיחלוף, כשהעיר מרכינה ראשה בחיוך מבויש ואתה מחרה מחזיק אחריה, ובליבך רק תפילה למשהו אחר,

אז את באה פתאום.
י

שמור את ה"שנה טובה" לתשרי

כמדי שנה בלילה שבין ה31 בדצמבר ל1 בינואר, נראה שגם מחר אשב בסלון עם כמה חברים ונאכל יחד בן אנד ג'ריס מקופסאות של פיינט: קרם עוגיות וניו-יורק-סופר. הפעם האחרונה בה השתתפתי במסיבה בערב השנה האזרחית (המכונה אצלנו משום מה בשם הגרמני סילבסטר) היתה בליל המילניום, כשמזגתי שמפניה לכוסות פלסטיק והשקתי את החוגגים העליזים במסגריה של הקיבוץ הדרומי, בזמן שבאג אלפיים הכה בתוכנת הדוס המיושנת של היונקיה הסמוכה וגרם לעגלים לא לשתות כל הלילה. נכון, יש לי זכרון מעורפל מאיזו מסיבה גרועה מאוד על גג של צפונבונים תלאביבים שלא הכרתי בתחילת העשור, אבל הלוואי וזה היה רק חלום רע. מאז אני מתמיד עם הגלידה, שאינה מכזיבה אף פעם.

תום שנה אזרחית ותחילתה של חדשה הוא זמן טוב לסיכומים, אבל אנא, אל תאחלו לי שנה טובה - בשביל ברכות ואיחולים כאלה יש את ראש השנה, מועד ראוי לעניינים שברוח. שנה אזרחית היא זמן של חומר: סיכומים כלכליים, גיבוש תקציב, הגשת דוחות, מאזנים, מספרים. למספרים יש משמעות גדולה, לא צריך להיות נומרולוג כדי לדעת שהתעגלות של ספרות סוגרת לנו מעגלים בראש ובלב, ובכל זאת אשמח שאת התקווות לעתיד ואת חשבונות הנפש תשלחו לי בחגי ישראל, או ביום ההולדת. בניו-יירז' איב אני מעדיף לקבל צ'קים.

מה שכן, לעכו"ם חובבי תרבות זרה שכמותנו עת חילופי הספרות בלוח היא עת סיכומי השנה במוזיקה, בקולנוע ובשאר ירקות תוצרת חוץ. אומרים שמוזיקלית 2007 היתה שנה טובה, אבל נראה לי כי צילן הכבד של 1977 (לא יודע עוד מה) ושל 1967 ("קיץ האהבה", ואין ספור אלבומי מופת ואלבומי בכורה) ימשיך לרחף מעליה בעשורים שיבואו. הלא גם אנחנו צריכים את המיתוסים שלנו - גם כשהם מתים ממנת יתר; ובעידן המידע הפוסטמודרני הפרות שקדושות נטבחות עוד לפני שהן נולדות. ציון ארבעים שנה לסרג'נט פפר ושלושים שנה למהפכת 1977 הם הזוכים בקטגורית "הפוסטים החסרים ביותר בבלוג" לשנת 2007. זוהי אגב הקטגוריה היחידה באירוע נבחרי השנה של "גשר צר", אירוע שלא נערך מעולם.

בכלל, 2007 האירה לנו פנים, בהודו ובתל אביב (ליבי ליבי עם תושבי שדרות ועוטף עזה). ולמרות שברור לכל בר-דעת שהשגשוג הזה לא יכול להמשך זמן רב, שהבועה תתפוצץ בסוף בפנים של כולנו ושהאסונות בפתח (מי אמר ארבעים שנה לכיבוש ולא קיבל?), עדיין צריך לתת צ'אנס ל2008. ואם לדייק, אנחנו צריכים לתת לעצמנו צ'אנס ב2008. כי מגיע לנו.
י

האמפי, קרנטקה. שם חגגנו את סילבסטר 2007