רם אוריון בלבונטין 7, 19 בנובמבר 2007
הצלצולים באזניים מהדהדים, הנזק הפיך, אני מקווה. אל תעמדו קרוב לרמקול בהופעה של רם אוריון אם אתם כבר דודים, או קרובים לזה.
יש סיבות רבות לאהוב את הלבונטין 7, וכמה כמהן רם העלה בין השירים בהופעה: “אני מגיע לכאן באופניים,” הוא אמר, “ולא מוצא חניה". בין החידודים היתה מוזיקה טובה ושירים בינוניים, מנת רעש איכותית הישר לאזניים (דפנה קינן העוגיה נותנת עבודה יפה, לצידה תמר זיו העוגיה עם סקסופון שהשתלב כרקע לדיסטורשן, ועל הקצב ספי אפרתי וחגי שלזינגר, שזו לו ההופעה האחרונה עם רם אחרי ארבע שנים של עבודה משותפת. היו דברי פרידה מרגשים). הלהקה נראית כמו חבורה של תיכוניסטים אבל נשמעת טוב, לפחות כל זמן שהאזניים עדיין מתפקדות.
אבל לא רק מוזיקה היתה בלבונטין 7, היה גם עשן. בכלל לא נעים לי לשחק את הפולניה המנג'סת אבל אין לי ברירה אלא להתלונן קצת. הלבונטין 7 היה אחד המקומות הראשונים בת"א שהכריז על חלל ההופעות שלו במרתף כנקי מעישון, והשאיר למכורים בונוס שמן: הבאר בקומה העליונה נשאר איזור עישון, שם הם יכולים לשבת על כוס בירה וסיגריה ולהתלונן על כל הפאבים האחרים בת"א בהם נאלץ חובב הסיגריות לצאת החוצה כדי להשביע את ריאותיו. זה פשוט לא הוגן מצידן של שלוש הבנות שעישנו במהלך ההופעה: מילא לשים ז' אחד גדול על החוק, אני לא חובב כזה גדול של חוקים, אבל לצפצף על שאר הקהל, מעשנים ולא מעשנים כאחד, זה די מעצבן.
אז התעצבנתי. לראשונה מזה זמן רב מצאתי את עצמי מוטרד, מחומם, עצבני ממש. מה אכפת לך, אמרתי לעצמי, פעם היית יוצא וסופג את כל העשן המסריח הזה בלי להתלונן, ורק מתבאס בבית מהריח שדבק בבגדים, בשיער, בעור... אז מה השתנה עכשיו? אני נוטה לחשוב שזה לא החוק, אלא ההתמרדות של המעשנים נגדו. המאבק הנחוש שלהם להרעיל את האוויר במקומות בהם גם אני רוצה לבלות – ומצידם שאני לא אהיה שם, שאלך לאיזה בית קפה לחננות, העיקר שיוכלו לדבוק בהרגלים המשובחים שלהם.
ואני אומר, אם מותר לעשות דברים מסריחים בהופעות, אז עד הסוף. מותר לאכול לאפות עם המון עמבה, מותר להשליך לכל עבר ביצים סרוחות, מותר לא לשים דאודורנט ולרקוד בלי חולצה, ומי שצריך לעשות את צרכיו – לא צריך להפסיד אף שיר בשביל זה. ואם מבקשים מכם בנימוס לצאת לשירותים ולעשות את זה שם, פשוט זוזו מעט הצידה.
י
הצלצולים באזניים מהדהדים, הנזק הפיך, אני מקווה. אל תעמדו קרוב לרמקול בהופעה של רם אוריון אם אתם כבר דודים, או קרובים לזה.
יש סיבות רבות לאהוב את הלבונטין 7, וכמה כמהן רם העלה בין השירים בהופעה: “אני מגיע לכאן באופניים,” הוא אמר, “ולא מוצא חניה". בין החידודים היתה מוזיקה טובה ושירים בינוניים, מנת רעש איכותית הישר לאזניים (דפנה קינן העוגיה נותנת עבודה יפה, לצידה תמר זיו העוגיה עם סקסופון שהשתלב כרקע לדיסטורשן, ועל הקצב ספי אפרתי וחגי שלזינגר, שזו לו ההופעה האחרונה עם רם אחרי ארבע שנים של עבודה משותפת. היו דברי פרידה מרגשים). הלהקה נראית כמו חבורה של תיכוניסטים אבל נשמעת טוב, לפחות כל זמן שהאזניים עדיין מתפקדות.
אבל לא רק מוזיקה היתה בלבונטין 7, היה גם עשן. בכלל לא נעים לי לשחק את הפולניה המנג'סת אבל אין לי ברירה אלא להתלונן קצת. הלבונטין 7 היה אחד המקומות הראשונים בת"א שהכריז על חלל ההופעות שלו במרתף כנקי מעישון, והשאיר למכורים בונוס שמן: הבאר בקומה העליונה נשאר איזור עישון, שם הם יכולים לשבת על כוס בירה וסיגריה ולהתלונן על כל הפאבים האחרים בת"א בהם נאלץ חובב הסיגריות לצאת החוצה כדי להשביע את ריאותיו. זה פשוט לא הוגן מצידן של שלוש הבנות שעישנו במהלך ההופעה: מילא לשים ז' אחד גדול על החוק, אני לא חובב כזה גדול של חוקים, אבל לצפצף על שאר הקהל, מעשנים ולא מעשנים כאחד, זה די מעצבן.
אז התעצבנתי. לראשונה מזה זמן רב מצאתי את עצמי מוטרד, מחומם, עצבני ממש. מה אכפת לך, אמרתי לעצמי, פעם היית יוצא וסופג את כל העשן המסריח הזה בלי להתלונן, ורק מתבאס בבית מהריח שדבק בבגדים, בשיער, בעור... אז מה השתנה עכשיו? אני נוטה לחשוב שזה לא החוק, אלא ההתמרדות של המעשנים נגדו. המאבק הנחוש שלהם להרעיל את האוויר במקומות בהם גם אני רוצה לבלות – ומצידם שאני לא אהיה שם, שאלך לאיזה בית קפה לחננות, העיקר שיוכלו לדבוק בהרגלים המשובחים שלהם.
ואני אומר, אם מותר לעשות דברים מסריחים בהופעות, אז עד הסוף. מותר לאכול לאפות עם המון עמבה, מותר להשליך לכל עבר ביצים סרוחות, מותר לא לשים דאודורנט ולרקוד בלי חולצה, ומי שצריך לעשות את צרכיו – לא צריך להפסיד אף שיר בשביל זה. ואם מבקשים מכם בנימוס לצאת לשירותים ולעשות את זה שם, פשוט זוזו מעט הצידה.
י
No comments:
Post a Comment